40 days icon.jpg

HABITOS DE ESTUDIOS DIARIOS

El objetivo principal de estos ejercicios es enseñar hábitos espirituales saludables que le durarán toda la vida. Hay cuatro componentes básicos:

MEMORIZA: Versos para recordar a lo largo del día las promesas de Dios.

DEVOCIONAL: Observe o escuche el devocional que le ayudará a digerir las verdades de Dios de una nueva forma.

METODO DE ESTUDIO: Medita en un pasaje hasta que el Espíritu Santo le muestre cómo aplicarlo.

LECTURA: Lea las escrituras para conocer mejor a Dios y escuche como le habla a través de su palabra.
 

Para comenzar, simplemente seleccione la sesión y el día que coincida con su libro de trabajo usando los números a continuación.

SEMANA:

DÍA:

VERSO PARA MEMORIZAR

La palabra de Cristo more en abundancia en vosotros, 

COLOSENSES 3:16a (RVR 1960)

PRONUNCIALO!

Por nada estéis afanosos, sino sean conocidas vuestras peticiones delante de Dios en toda

oración y ruego, con acción de gracias.

FILIPENSES 4:6 (RVR 1960)

LECTURA BÍBLICA

אחדות העם – מורשת היסטורית אחת ואמונות רבות


ביהדות כתרבות רווחה תמיד ובכל הזרמים האמונה בהיסטוריה לאומית מ שותפת. אמונה זו התפתחה בצד אמונות שונות ומתנגשות בתוך הדת ומחוצה לה. בתרבויות שהתפתחו תחת השפעת הדתות הנוצריות והמוסלמיות, רווחה אמונה דתית אחת בצד אמונות בהיסטוריות לאומיות שונות אלה מאלה. בכל עידן בתולדות היהדות רווחו בה אמונות מנוגדות אלה לאלה ביחס לאלוהים, לבלעדיותו, למהותו, לקיומו; ביחס ליהדות כדת מחייבת או כתרבות מתפתחת; ביחס ליהודיות ולהגדרתה ולתנאים להצטרפות אליה; ביחס למצוות ההלכה ולעליונות הערכים ההומניסטיים על ההלכה; ביחס לפתיחות להשפעות התרבויות והדתות האחרות; ביחס לחינוך היהודי, ליעדיו ולתכניו. ריבוי האמונות והזרמים לא מוטט את האמונה המשותפת של היהודים ביהדויות השונות בהיסטוריה לאומית משותפת, בתנ"ך כבסיס היהדות וכיצירה המהווה תעודה היסטורית עתיקה. האחדות של העם היהודי מתבטאת בנושאי מחלוקת משותפים. כל היהדויות שביהדות מעורבות באותן המחלוקות הרווחות בה. הקשרים ההדוקים בין המתווכחים למתנגשים בנושאי המחלוקת המשותפים, הופכים גם הם להיות מגורמי האחדות בעם היהודי. דוגמאות לכך הן: המחלוקות בישראל על דרכי שמירת השבת, על אופני ותכני החגים, על התנ"ך או התלמוד כיסוד החינוך היהודי, על "מי הוא יהודי" וחוק השבות, כאפליה מתקנת או כביטוי לזכות קדושה על ארץ ישראל, על הזיקה בין דת למדינה, על זכות הרפורמה בהלכה (כדרך חכמי התורה שבעל פה והרפורמים בימינו) או על החופש מכל מצוותיה. המחלוקות בין אמונות בעם היהודי לובשות בישראל אופי פוליטי ומחייבות התייחסות ומעורבות של כל המשתתפים בדמוקרטיה הישראלית, חילוניים ודתיים כאחד. מחלוקות אלה, כמו כל המחלוקות האחרות ביהדות, מחזקות בישראל את החיכוך והמגע בין זרמי היהדות השונים, המעמיקים את המודעות להיות חלק מעם אחד.




"אלוהים" כגיבור ספרותי


אלוהים נוצר ומעוצב על ידי בני אדם ביצירותיהם ובאמונותיהם המשנות את צורתו, מהותו ומשמעותו. בתודעתם וברגשותיהם של המאמינים ביקומו של אלוהים, כישות פעילה בובע או מעבר לאינסופיותו, הוא לרוב לא רק בורא אלא גם מושל, מצווה ומשגיח על בני אדם ומענישם בשריות לבו ובאופן בלתי צפוי. על כן הוא מעורר במאמיניו פחד ורצון לרצותו בקרבנות או בשמירת מצוות. בחיי הרוח של מי שאינו מאמין באלוהים כישות קיימת, בוראת, מושלת או משגיחה, מעוצב ה"אלוהים" כגיבור ספרותי הנוצר על ידי בני האדם, יוצרי הסיפורים המיתולוגיים או היצירות הספרותיות והאמנותיות שעיצבו אלים בצורות שונות והעניקו להם תפקידים שונים בתרבויות השונות. גיבורים ספרותיים אלוהיים אלה חיים ביצירות בצד הגיבורים הספרותיים האחרים, לעתם בצלם אדם או חיה. הספרות היהודית בתנ"ך, ובעקבותיה הדת היהודית על כל זרמיה, רואה את אלוהיה כחסר עבר, ללא עלילת חיים קודמת לזו המתבטאת בסיפורים השונים על בני האדם שהתייחסו לאלוהים בתנ"ך. בניגוד לאלי דתות אחרות, אין לאלוהים בתנ"ך היסטוריה משפחתית וביוגרפיה אישית. גם ביהדות נתפש האלוהים במגוון מושגים ואמונות – בקרב דתיים וחילוניים. הדת היהודית אינה מחייבת אמונה באלוהים מוגדר ומסוים, אם כי נעשו בה ניסיונות רבים (שנדחו על ידי רוב הזרמים) לחקות את הקתוליות על ידי יצירת "אני מאמין" מחייב. משה ראה פעם את פניו ואחוריו של אלוהים, אך בפגישתם הגורלית מול האש שאיננה אוכלת, ראה אותו משה כמופשט מכל צורה ודמות, כ"אהיה אשר אהיה", כיש שיהווה את כל אשר יהיה. ישות שאינה ניתנת להגדרה במונחי הווה, רק במונחים של עתיד, פוטנציה של מה שיתהווה בעולם. (משהו קרוב למניע בלתי מונע של אריסטו, שנתקבל בגרסאות שונות על ידי פילוסופים מוסלמים ונוצרים בימי הביניים, שנקרעו בין "שתי האמיתות": האמת של הדת והאמת של התבונה, כיון שהיו משוכנעים, כאבלאר, שניתן להאמין רק במה שניתן להבין בדרך רציונלית). לעומת תפישת האלוהים של משה, עמדה התפישה של סופר בראשית: אלוהים בצלם אדם המהלך בגנו לרוח היום, מתארח אצל אברהם לארוחה או נאבק כאיש עם יעקב במעבר היבוק. אהרון ורוב העם שעמו, ראוהו כעגל. אליהו ראהו כקולה של הדממה. במיתולוגיה החדשה שהחלה להתפתח מהספרות המיסטית בימי התלמוד ובעיקר בימי הביניים – האל הוא קיסר היושב על כסא מלכותו מוקף שרים ומלאכים, כשכינה. בספרויות הגות כשל הרמב"ם, אלוהים הוא מופשט לא רק מכל מוחש אלא מכל מושג שהאדם מסוגל להשיגו. אלוהי שפינוזה זהה לטבע ובעיני האתאיסטית שהושפעו מהגותו – אין אלוהים קיים אלא בספרות ובהגות העוסקת בו. גם הוגים דתיים כרמב"ם, ראו בסיפורים התנ"כיים בהם מתואר אלוהים בדמותו ובצלמו של האדם, אלגוריות שכל המסופר בהן אינו אלא פרי דמיונם של בני האדם. משמע: אלוהים בסיפורי התנ"ך, לפי השקפה זו, אינו אלא גיבור ספרותי שנוצר על ידי הסופרים שעיצבוהו, כמשל, אשר רק יחיד סגולה כפילוסופים, מסוגלים להבינו. כיון שיצירות ספרות ואמנות מעניקות חיים עצמאיים ל"גיבורים הספרותיים" המעוצבים על ידם, ממשיך אלוהים לחיות כגיבור ספרותי גם בקרב מי שאינו מייחס לו ישות או קיום מחוץ ליצירות אל. ההתייחסות לאלוהים כגיבור הספרות היהודית העתיקה, מאפיינת את אסכולת "תנ"ך כספרות" המתחדשת בימינו (אוארבך, דייצ'ס, קרמוד, אלתר, בלום, מיילס, טלמון, הופמן, פרי ועוד רבים אחרים). גישת אסכולת "תנ"ך כספרות יפה" רואה גם היא את אלוהים כאחד מגיבוריה הספרותיים. יצירות האלוהים על ידי בני האדם בצלמם ובדמותם, הן ביטוי לחתירה האנושית להבנת הנשגב מבינתם, כשם שהן ביטוי למגלומניה של האנושות: שאיפה לדמות את עצמה ולהידמות לכח המסוגל לברוא את הטבע ואת החי שבו, לשלוט בהם או להשמידם. אלוהים לא מת. הוא ממשיך לחיות גם בתודעת ובחוויות המאמינים, כי הוא קיים רק בספרות ובאמנות. בגרפיטי בשנות ה-60, על קיר בפריס, היה כתוב "אלוהים מת – על החתום: ניטשה" ומתחתיו הוסיפו כתובת: "ניטשה מת – על החתום אלוהים".




"אתאיזם הומניסטי" ביהדות


האמונה האתיאיסטית-הומניסטית היא אמונה באדם ההומני כמקור הסמכות והערכים, אשר בנאמנות להם מותנית קיומה של החברה, אפשרות האושר ושיפור איכות החיים של היחיד והתא החברתי. אמונה אתאיסטית רואה באדם את יוצר האלוהים ועל כן אין היא כוללת אמונה בשמירת מצוות, אשר נוצרו גם הן על ידי בני אדם. אמונותיו של האתיאיסט ההומניסטי מחייבות חינוך לביקורתיות ולא לציות, להתחשבות בזולת ולא לחוקים מקודשים הפוגעים בו, להכרת היצירה התרבותית וההגותית הקלאסית המתחדשת מדי דור וחושפת את הפוטנציות הטמונות באנושיות ואת התגשמותן לעינינו. עיקרו של האתאיזם ההומניסטי הוא האמונה באחריות האדם למעשיו ובחירתו לבור את דרכו בהתאם לערכים מוסריים, לעצב את חייו וליצור מציאות רוחנית ביצירותיו התרבותיות, מציאות הכוללת את יצירת האלוהים כגיבור ספרותי. אתאיסטים, כברטראנד ראסל, רואים באמונה באלוהים לא רק אמונה במושג מיותר להסבר היקום, אלא גם אמונה מזיקה המעדיפה את האינטרס האלוהי על האינטרס האנושי. בצד אמונות אתאיסטיות-הומניסטיות, קיימות אמונות אתאיסטיות שהן אנטי הומניסטיות, כשם שקיימות אמונות דתיות הומניסטיות לצד דתיות אנטי הומניסטיות. רבים מהמאמינים היהודים באתאיזם או באגנוסטיות, ממשיכים לקיים חלק ממצוות ההלכה, ללא הצדקה הגיונית או מוסרית אלא מתוך כבוד למסורת ואמונה בכוחה לאחד את העם. רוב האתאיסטים היהודים עושים ברית מילה לילדיהם הזכרים, חלק מהם מקיים טקסי בת ובר מצוות מסורתיים בבית כנסת (גם אם ביקור זה הוא ראשון ואחרון בחייהם), מתחתנים אצל רב וחותמים על התחייבות פיצויי גירושים מגוחכים ב"ככתובה" בארמית שאין הם מבינים את הכתוב בה. כל המעשים האלה אינם עומדים בניגוד לאמונותיהם האתאיסטיות-הומניסטיות, כל עוד הם גורמים להם סיפוק ואינם מזיקים לזולת. המאמינים באלוהים כמצוות ובחובה לציית לו, רואים באתאיסטים "כופרים", אשר לפי דעת כמה מהם חייבים מיתה (כדעת אפלטון והרמב"ם). עוינות זו לאתאיזם מעידה על התפשטותו בימי קדם, הן בחברה היהודית והן בתרבויות העמים בעת העתיקה. תעודות אחרות מעידות על אמונות אתאיסטיות החל באלף השני לפני הספירה. האמונה האתיאיסטית-הומניסטית מחייבת ציות לחוקים דמוקרטיים והתאמתם לערכים מוסריים. המוניסטים אתאיסטים ודתיים, חותרים על כן לביטול תוקפן של מצוות הלכה העומדות בניגוד לעיקרים הומניסטיים, כגון החוקים המקפחים את זכויות המחצית הנשית של האנושות ושל העם, או מצוות והלכות הפוגעות בזכויותיהם ובכבודם של בני מיעוטים, הומוסקסואלים או "פסולי חיתון" לפי ההלכה.




דת


דת היא אחד מאופניה של התרבות: מכלול פולחנים, מצוות הלכה ואמונות. בדת נכללים, בדרך כלל, אמונה באלוהות על-אנושית, הקיימת בטבע או מחוצה לו, ומהווה מקור הסמכות והמצוות – מוסריות ושאינן מוסריות. ברוב הדתות מייחסים לאלוהים כח ענישה ותגמול לפי רצונם או בהתאם להוראות הנשמעות מפי המתיימרים לדבר בשם אל ולייצגו. ברוב הדתות נותנים חברי הקהילות הדתיות אמון בדוברים בשם האלוהים, כאילו הוסמכו על ידם לייצג את האלוהות ולתווך בינה לבין בני האדם, כגון כהנים, רבנים, כמרים, נביאים וכד'. ברוב המקרים מחייבת הדת את חברי קהילותיה לנאמנות למוסדותיה ולמנהיגיה, להחזקתם הכלילית, לציות לכל הוראותיהם ולהגנה עלים ועל סמכותם מפני כל מתנגדיהם. הציות למנהיגי הדת לובש לעתים צורות קיצוניות – כמו הציות לאפיפיור שאינו יכול לטעות, לפי אמונתם של רבים מבני הקהילות הקתוליות, או הציות לרבנים של מנהיגים פוליטיים ושל חברי פרלמנט נבחרים בדמוקרטיה. ציות למנהיג דתי או לרב, שאינו תלוי בשיקול דעתם של הנבחרים על ידי הציבור להיות מחוקקיו בפרלמנט, מבטל את העיקרון הדמוקרטי שבזכותו נבחרו לתפקידם. ברוב המקרים מעודדת הדת רגשי פחד מעונש שלאחר המוות, או פחד מיצורים ומתופעות על-טבעיים ובלתי צפויים, הנוכחים מעבר לעולם הנתפש בחושינו ובתודעתנו. במקביל מעודדות רבו הדתות את חברי קהילותיהן וכיתותיהן להאמין בעליונותם על פני חברי דתות ואמונות אחרות, ועל פני כל מי שאינו דתי לפי גרסתם. במקרים רבים מאמינים אנשים ומנהיגים דתיים, כי יש להם הזכות או החובה לכפות את חוקי דתם גם על מי שאינם דתיים, או על מי שנמנה על בני דתות אחרות, או על מי שאמונתו מנוגדת לאמונתם.




דת יהודית


בדת היהודית זרמים רבים, הממלאים במידות שונות ובאופנים שונים אחר מצוות ההלכה. זרמים אלה מנוגדים ומתנגשים אלה באלה כזרמי הרוב הקונסרבטיבי הרפורמי וזרמי המיעוט האורתודוכסי. המשותף לכל הזרמים בדת היהודית – שמירת מצוות הלכה (לפי גרסאות שונות), השתתפו בתפילות וברכות לאלוהים, לימוד יצירות ספרות יהודית דתית עתיקה, אמונה במורשת היסטורי משותפת האמורה בתנ"ך, וברוב המקרים – חברות או ביקורים בבית כנסת במסגרת הזרם הדתי בו הם חיים. הדת היהודית פעלה כגורם משפיע בתרבות העם היהודי וברוב יצירותיו עד לפני כמאתיים שנה. הדת היהודית מאופיינת בריבוי התמורות שהתחוללו בה בכל עידן בתולדותיה, בריבוי הזרמים והמגמות המנוגדים אלה לאלה, שפעלו בה גם בעבר – מאז זרמי משה ואהרון ועד ימינו. מאז חתימת התנ"ך, המשנה והתלמוד, ניסו רבים לעצב את הדת היהודית כדת אחידה ואחדותית – בהתבסס על מערכת מצוות הלכה קבועה, לפי פסיקות רוב המצויות בתלמוד. ברוב הקהילות הדתיות היהודיות התקבל עיקרון הציות למצוות הלכה ותפילה, אם כי ההבדלים בין הנוסחים המחייבים הם לעתים הבדלים מכריעים בהשפעתם על חיי המאמינים (כגון ההבדל בין התרת הפוליגמיה לאיסורה, גרסאות תפילה, היחס למגיה, היחס לתורה שבעל פה, לשולחן ערוך וגרסאות פירושיו). הדת היהודית כדת מצוות מעשיות, אינה מחייבת להאמין בתופעה אלוהית מוגדרת. במאות ה-17 וה-18 התחוללו תמורות מהפכניות ביהדות ובדתה, עם הופעת גורמי שינוי רדיקלי והם: התפשטות הקבלה והמשיחיות, שפינוזה והפילוסופיה היהודית, החסידות והמתנגדות, הרפורמה, הניאו-אורתודוכסיה, ההשכלה, הקונסרבטיבים המתונים, השמרנות הקנאית והאנטי ציונית, התנועות החילוניות הלאומיות והתנועות הדתיות הציוניות. על רקע תמורות אלה הצטמצמה השפעת דת ההכלה היהודית הקבועה במסורת מקודשת. במאה ה-19, ובעקבות האמנסיפציה והאוטואמנסיפציה הרוחנית, גברו תהליכי החילון בעם היהודי, כמו ברוב עמי אירופה. תנועות ההגירה ההמונית והתפוררות העיירות בסוף המאה ה-19, וריכוזי האוכלוסייה היהודית בערי הבירה של התרבות המערבית, שינו את פני הדת והאיצו את תהליכי החילון ביהדות. הדת היהודית ומצוות ההלכה עברו שינויים מרחיקי לכת ברוב הקהילות הדתיות בתפוצה המערבית. ברוב הקהילות בוטלה עזרת הנשים, בחלקן הופיעו נשים בתפקידי רב וחזן, פוסק ודיין, שינויים חלו בנוסחי תפילות ופולחן. חברי רוב הקהילות הדתיות פסקו לשמור על חלק גדול ממצוות ההלכה ברוב תחומי חייהם. רוב היהודים בעולם ובישראל אינם "דתיים": אינם שומרי מצוות הלכה, אינם חברים בבית כנסת, אינם מונהגים על ידי רבנים ואינם שולחים את ילדיהם לבתי ספר דתיים. במדינת ישראל חזרה הדת האורתודוכסית להיות כח משפיע בזכות הפיצול של היהדות הלא דתית לשני מחנות יריבים ביחסיהם לערבים, לשלום ולמלחמה, ובגלל הזדקקות שניהם למיעוט הדתי הקטן לשליטה בדמוקרטיה הישראלית. אך גם בישראל של סוף המאה ה-20, חברים בקהילות הדתיות רק כעשרים אחוזים מהאוכלוסייה, כמו בראשית ימי המדינה.




הומניות, הומניזציה


הומניות היא פוטנציה המצויה בכל יצור ביולוגי הקרו אדם. הומניות של האדם יוצאת מן הכח אל הפועל כשהיא הופכת מערכת תכונות נרכשות, של המתחנכים בחברה אנושית, כשם שזאביות היא תכונה נרכשת של כל המתחנך בעדר זאבים (כולל תינוק אנושי שנשבה בקרבם). "הומניות" היא גם תוצאה של הגשמת פוטנציה ייחודית לאדם, המתחוללת בתהליך ההומניזציה, באמצעות החינוך בחברה לאומית ובחברת העמים בהם חיה אומתו. מכאן שאנושיות של אדם מותנית בחינוכו בתרבות לאומית, כיון שאין בנמצא תרבות על-לאומית. הומניזציה כרוכה בנציונליזציה של האינדיבידום. חינוך בתרבות לאומית כרוך במודעות ובפתיחות לתרבות חברת האומות בה חי העם שבו התחנך האדם. מסקנה זו נובעת מכך שאין בנמצא עם שאינו חי בחברת עמים אחרים ואין בעולם תרבות שלא הושפעה ואינה מהווה חלק מתרבויות עמים אחרים. יוצאת מן הכלל למשל, תרבותם של שבטים מבודדים מזה עידנים, כשבטי הפפואה שנתגלו בפיג'י על ידי בני העמים האחרים רק במאה ה-20. הומניות היא מכלול התכונות הנרכשות על ידי האדם בתהליך ההומניזציה – החיברות (סוציאליזציה) והתירבות, הכולל הפנמת ערכים הומניסטיים שבזכותם יכולה החברה להתקיים כחברה בה מתבצעת ההומניזציה של האדם ובה משתפרת בהתמדה איכות חייו.




הומניזציה


ההומניזציה הופכת לאמת מידה להערכה ולהעדפה של ערכים, אופני חינוך, מנהגים מסורות, חוקים ומצוות. קביעתו של פרוטאגורס "האדם הוא מידת כל הדברים", יכולה לייצג את ההומניזם כל עוד מדובר באדם הומניסטי, קרי: בעל ערכים הומניסטיים. אדם גזען או שוביניסט אינו יכול להיות קנה מידה להערכה ולהעדפה מוסרית, כיון שערכיו מתעלמים מחובתו לזולת ולכלל האנושי וכיון שהתנהגות לפיהם מביאה לדה-הומניזציה של הרודפים והמשעבדים, הנרדפים והמשועבדים בתוכה. שיעבוד נשים מביא לדה-הומניזציה שלהן ושל משעבדיהן, קיפוח עמים ושעבודם מביא לדה-הומניזציה של הכובשים והנכבשים וגו'. דה-הומניזציה היא איבוד כושר ההבחנה בין רע לטוב לאדם – מצב המוגדר בפלילים ובפסיכולוגיה כפסיכופתיה. דה-הומניזציה מתבטאת בהתנהגות שאינה מתחשבת בזולת, ביחיד, בבני מין מסוים או בעם. דה-הומניזציה מתבטאת באנוכיות חסרת מעצורים הפוגעת ביכולתה של החברה לתפקד כגורם הומניזציה, באופן המונע מרוב היחידים להגשים את הפוטנציות האנושיות הייחודיות שלהם. דה-הומניזציה של שולטים ונשלטים, במשפחה, בעם או בקבוצת עמים, גורמת בטווח ארוך להתפוררות החברה ויכולתה לקיים את עצמה, מבחינה כלילית או שמטרית, כפי שאירע לחברות שנשלטו על ידי עריצים אנוכיים ופסיכופטיים. דוגמאות לכך: המשטר הנאצי, הבולשביקי, המשטר בקמבודיה ובעירק.




הזרם החילוני ביהדות


הזרם החילוני ביהדות נוכר ברוב המאפיינים של זרמי היהדות כולם. במאה ה-19 גדלו מרכזי היהדות החילונית, בעיקר בערים הגדולות באירופה, אליהן נהרו יהודים מהעיירות בהן התרכז רוב העם היהודי עד אז. במאה ה-20 הואץ התפתחותו וגידולו של הזרם החילוני בריכוזים היהודיים באירופה ובאמריקות, בהן חי רוב העם היהודי. סניפיו הופיעו בקרב כל העדות באסיה ובצפון אפריקה, בעקבות התפשטות תנועת ההשכלה ורשת החינוך של "אליאנס יזראליט". תנועת ההגירה מאירופה לאמריקות, לדרום אפריקה ולארץ ישראל, מייסדות מרכזים חדשים של היהדות החילונית במחצית הראשונה של המאה ה-20. מאז קום המדינה הוא הופך למרכז הרוחני והתרבותי אליו מתייחסים כל ריכוזי היהדות בעולם. בזרם החילוני נוצרו רוב היצירות ביהדות ימינו, והופיעו בו התנועות החברתיות והפוליטיות החדשות, שעיצבו מחדש את חיי היהודים בתפוצה ובארץ ישראל. ב"יהדות החילונית", החופשית מדת ההלכה, חלה התפתחות חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית, של מערכות חינוך יהודי לא דתי בתפוצה ובישראל, מקן הילדים ועד מוסדות ההשכלה הגבוהה. במערכות אלה מוזגו לימודי מדעים, מדעי הרוח ולימודי יצירות תרבות כללית ויהודית. שפות הלימוד ביהדות החילונית היו בעיקר עברית, אידיש, צרפתית ואנגלית. ביהדות החילונית הופיעו זרמים ואידיאולוגיות מתנגשים אלה באלה, שהקיפו מאות אלפי חברים, כגון: הבונד והקומוניסטים, האידישיסטים והאנטי ציונים, התנועה הציונית והתנועה החילונית הישראלית, שביססה מחדש את העברית כשפת דיבור וצירה של העם היהודי. נוצרו ארגונים כלל עולמיים של העם היהודי שלא על בסיס גתי, כגון: ההסתדרות הציונית, הקונגרס היהודי העולמי ומפלגות יהודיות חילוניות בין-ארציות. הישות היהודית הארצישראלית ותחיית התרבות העברית, היו למפעלו הגדול והעמיד ביותר של הזרם החילוני ביהדות. אף שזרם זה היווה, לפני מלחמת העולם השנייה, רק כחמישה אחוז מהעם היהודי, הוא הפך עד מהרה לגורם משפיע ביותר על יהודי העולם, על תרבותם ועל התנועות הפוליטיות והחינוכיות שפעלו בהם. רוב היהודים בארץ ישראל ערב קום המדינה, היו חברים ביהדות החילונית. בהנהגתה התפתחה האוטונומיה היהודית תחת השלטון הבריטי, לפני קום המדינה. הוקרמו מערכת חינוך עברית, אוניברסיטאות, מכללות, בתי ספר וגני ילדים, מוסדות וארגוני תרבות עצמאיים, האקדמיה ללשון עברית, תיאטראות, אקדמיה לאמנות, מוזיאונים, בתי הוצאה לאור, אגודות לקידום התרבות הישראלית החילונית (כאגודת המורים, אגודת הציירים, אגודת הסופרים), עיתונות יומית, כתבי עת בעברית, תחנת רדיו בעברות וסטודיו להפרת סרטי קולנוע ישראליים. קהילות תרבות חילוניות ראשונות בהיסטוריה קמו בתנועה הקיבוצית ויצרו אופני חג, קבלות שבת, טקסי בת ובר מצווה, חתונות וטקסי אבלות – חופשיים מדת ההלכה. מוסדות דמוקרטיים נבחרים בשלטון המקומי והארצי בארץ ישראל שלפני קום המדינה, פעלו בזכות מערכת התרמה ומסים עצמאית. צבא מחתרת בן עשרות אלפי חיילים וחיילות, שסר למרות המוסדות הנבחרים, וכח משטרה תחת פיקוד בריטי אך מאוייש, ברוב היישובים היהודיים, על ידי שוטרים וקצינים יהודיים, בחלקם שליחי המוסדות הנבחרים של האוטונומיה היהודית החילונית. המפלגות הדתיות הציוניות, שהיוו מיעט באוכלוסייה היהודית, תמכו גם הן במוסדות האוטונומיה היהודית החילונית, אף שהחרדים החרימו את רובם. בשואה נהרסו מרכזי רוב הזרמים ביהדות אירופה, כולל מרכזי הזרם החילוני אליו השתייכו רב היהודים במזרח אירופה, במערבה, במרכזה ובדרומה. בשנים שאחר כך התפוררו גם בארצות הברית תנועות הזרם החילוני ביהדות ומוסדות החינוך שלהן. רובן הפסיקו לפעול והעיתונות היומית הגדולה שהייתה חדלה להופיע. הרם החופשי מדת ההלכה בארץ ישראל יצר ישות יהודית עצמאית ועמידה, שהיוותה תשתית למדינה יהודית חילונית ודמוקרטית ראשונה בהיסטוריה. חיים בה כיום למעלה משליל היהודים בעולם ורוב הנוער היהודי למטה מגיל שמונה עשר. בראשית האלף השני לספריה יתרכזו רוב יהודי העולם במדינת ישראל, בה ממשיכים חברי כל היהדויות הדתיות להוות רק כחמישית מאוכלוסייתה היהודית.




חולשה מבנית של הזרם החילוני ביהדות


בניגוד לזרמים אחרים ביהדות, אין לזרם החילוני מנהיגות המייצגת את האינטרסים שלו כזרם בתרבות ובחינוך היהודיים, אין לו משנות חינוך ייחודיות ומנוסחות, המקובלות על רוב המורים המלמדים בו. רק מעטים בקרבו מנסחים לעצמם את האמונות שהם חיים ומחנכים לפיהן. בזרם החילוני מעטות הן קהילות התרבות המאורגנות ודואגות לצרכים הרוחניים, החינוכיים, החברתיים והייחודיים של חבריהן. הקהילות החילוניות הבודדות המאורגנות (בקיבוצים, בקהילות בתי הכנס החילוניים בארצות הברית, בחלק מהחבורות העצמאיות הפועלות התפוצה), אינן מהוות דגמי חיקוי. רוב היהודים החיים באורחות החיים של הזרם היהודי החילוני, אינם מאורגנים במסגרות חברתיות-תרבותיות כלשהן. במידה שיש להם "מרכזים קהילתיים" (הקרויים גם מתנ"סים), הם מהווים ברוב המקרים מרכזי שירות לתחביבים ולתרבות הגום ולא מרכזים לפעילות רוחנית-חינוכית של הקהילה החילונית. בזרם החילוני אין מוסדות להשכלת ולהכשרת "מורי עם" (אשר בובר ניסה לפתח), שיוכלו למלא תפקידים החיוניים לקיומן ולפעילתן של קהילות תרבות בעם היהודי. כתוצאה מכך חסרה בזרם החילוני מנהיגות מקצועית להפעלת קהילות תרבות וחינוך – כמו הרבנים הרבים הפועלים בזרמים הדתיים, וקומץ המדריכים והרבנים החילוניים הפועלים בזרם החילוני. החולשה האירגונית והפוליטית של זרם היהדות החילונית, גרמה לכך כי זרם החינוך ומערכת בתי הספר הלא דתיים בישראל, המהווה רוב מוחלט ביהדות הישראלית, הוא היחיד שאין לו רשות חינוך אוטונומית בהנהגתו. בעוד שלכל אחד מהזרמים הדתיים ביהדות ישראל יש אוטונומיה חינוכית, הנתמכת על ידי משלם המסים ומונהגת על ידי הממונים מטעם הזרם הדתי והפוליטי אליו הם שייכים (ש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה, הבית היהודי), אין לזרם הלא-דתי מנהיגות בפיקוחו, ומזה ימי דור הוא נשלט על ידי שרי חינוך הממונים על ידי ממשלת ישראל, אך נבחרים מתוך נציגי הזרם הדתי או בהשפעתם.




זרמים ביהדות


זרם ביהדות הוא תנועה חברתית, דתית או תרבותית בעם היהודי הנבדלת מתנועות אחרות בכל, או בחלק, מהמאפיינים הבאים: אמונות הרווחות בקרב תנועה זו, מוסדות חינוך ותוכניות לימוד הנבחרות לפי אמונות אלו, מסגרות חברה וקהילה ייחודיות, אמצעי תקשורת המאירים את המציאות לאור האמונות הרווחות בזרם זה, מנהיגויות ומפלגות פוליטיות המייצגות אותו, אורחות חיים ייחודיים לאנשים החיים בזרם זה הבאים לביטוי בלבוש, במאכלים, בחיין המין והמשפחה, ביצירות ספרות, אמנות והגות הנוצרות ונפוצות בקרב זרם זה בעם היהודי וביצירות הנחשבות בעיני רוב החברים בו למקורות היהדות. הזרמים בעם היהודי מהווים את "היהדויות" השונות החיות זו לצד זו ביהדות, בתרבותו של העם היהודי, כגון: זרם הרוב שהוא "היהדות החופשים מדת ההלכה" הקרוי "היהדות החילונית", זרמי המיעוט הדתי: "היהדות החרדית", "היהדות הדתית ציונית", "יהדות ניאו-אורתודוכסית-אמריקנית", "יהדות רפורמית", "יהדות קונסרבטיבית", "יהדות רקונסטרוקציוניסטית", "יהדות קראית", "יהדות שומרונית" ועוד. במאה ה-18 החלה להתגבש האורתודוכסיה בזרמי היהדות החרדית. היתה זו מגמה שחתרה לכפות הקפאת ההלכה ופירושי רבניה להלכה ולשולחן הערוך, בהתאם לאמונות תת-הזרמים החסידיים והמתנגדיים שהופיעו ביהדות החרדית. היהדות החרדית "האורתודוכסית", החייתה את העיקרון הצדוקי-קראי "חדש אסור מהתורה", כמאמר החתם סופר במאה ה-19, והיא התפתחה כריאקציה לתנועות ההתחדשות, ההשכלה והרפורמה שהחלו להופיע ביהדות הדתית וביהדות החופשית מדת ההלכה, בתרבויות העדות היהודיות באירופה, באמריקה, באפריקה ובאסיה. גם ביהדות החילונית הופיעו זרמים שונים, כגון זרם היהדות האידישאית והאנטי ציונית במזרח אירופה לפני השואה, לעומת זרם היהדות הציונית-הישראלית, החי בתרבות עברית בארץ ישראל פני קום המדינה. מגוון הזרמים בעם היהודי הוא ביטוי לפלורליזם השורר בתרבותה בכל עידן. כולם כאחד מהווים את הפסיפס הדינמי של היהדויות שביהדות האחת.




"חינוך הומניסטי יהודי"


חינוך הומניסטי, וחינוך הומניסטי יהודי בכלל זה, פועל בשתי מגמות מנוגדות לכאורה: 1) הוא חותר להומניזציה של האדם תוך סיגול היחיד לחברה ולתרבותה, להפנמת הערכים ההומניסטיים הרווחים בה, להכרת היצירות המייצגות אותה ולמודעות לחובו ולזכויות של האדם לפי חוקי חברה זו. 2) הוא חותר לעצמאותו הרוחנית ולפיתוח אישיותו הייחודית של היחיד, על ידי טיפוח היצירתיות וכושר הביקורת שלו כלפי כל המוסכמות בחרה, כל היצירות הקלאסיות המייצגות את תרבותה כלפי המסורת, המורשת הדתית והתרבותית והחוקים והמצוות לפיהן מתנהלים חייה. למעשה אין שתי מגמות אלה סותרות זו את זו. כאריסטו מאמינים מחנכים רבים בחינוך ההומניסטי כי עליהם לסייע להגשמת הפוטנציות הטמונות בכל אדם: פוטנציות של חברות בחברה אנושית, פוטנציות אינדיבידואליות המאפשרות לו לרום לחברה תרומה ייחודית. טיפוח הביקורתיות והיצירתיות מסייע לחברה בהתפתחותה ובהעשרת חיי תרבותה, בפתיחותה להשקפות וליצירות חדשות ובחינה מתחדשת תדיר של חוקים ומוסכמות לאור הנסיבות המשתנות. ארסמוס ראה בהשכלה תנאי לחירות אנושית – כיון שככל שדם משכיל יותר הוא מודע יותר למציאות בה הוא חי, לפוטנציות ולברירות המוצעות בה, לשינויים המחוללים בה ולדרכי עמם. ההשכלה היא תנאי הכרחי ולא מספיק לחינוך הומניסטי. ללא הפנמת ערכים מוסריים, המהווים אמת מידה להערכה ולהעדפה, עשויה ההשכלה להזיק להומניזציה של האדם, כשהיא מציידת אותו בכלים המעצימים את כוחו לנהוג כגזען או שוביניסט. החינוך ההומניסטי היהודי, כמו החינוך ההומניסטי בכל עם מערבי אחר, חותר למטרותיו על ידי מגוון פעילויות חברתיות, הפעלות חניכיו ביצירה, בעיון ובדיון, תוך התוודעות לתרבות ההווה ולמורת התרבותית של העם והעמים. יצירות אמנות, ספרות והגות ממלאות תפקיד מרכזי בחינוך ההומניסטי כיון שהן מפגישות את האדם לא רק עם המורשת התרבותית של חברתו, אלא גם עם מודלים של יצירתיות חדשנית וחסרת תקדים ועם ביקורת חברתית ומוסרית. הגיבורים של יצירות המופת אינם מופתיים בהתנהגותם. חייהם גדושי עבירות וחטאים, לפי אמת המידה של הערכים ההומניסטיים. אברם וגיבורים ספרותיים כאלוהים, יעקב, דוד, מדאה, אדיפוס, מקבת, ליק, פאוסט – כולם חוטאים חטאים נוראים לפי אמות מידה של ערכים אלה. ערכן החינוכי של היצירות המעצבות גיבורים כאלה הוא באופן שבו מציגה אותם היצירה כשהיא מפגישה את קולטיה, לא רק עם צורות ביטוי ייחודיות ומעוררות חוויה רגשית ואסתטית, אלא גם עם דילמות אנושיות ומוסריות על-זמניות בתחום ההתנגשות בין היחיד לחברה, בין היחיד לעצמו ולערכיו ובין התבונה לרגשות. היצירה הקלאסית המייצגת תרבות, ממלאה תפקיד כפול וחיוני בחינוך ההומניסטי. היא מסייעת להתוודעות החניך למכנים המשותפים של תרבות החברה בה הוא חי ומעוררת אותו לביקורתיות ולמחשבה בדילמות עמן הוא מעומת. יצירות המייצגות את תרבות העם והעמים בה חיים החניכים, כוללות לא רק יצירות קלאסיות על-זמניות (נעלות בעיני מבקריהן במשך דורות רבים), אלא גם יצירות רבות בהווה. החינוך ההומניסטי הוא תהליך מתמיד של התוודעות תוך חוויית המפגש עם יצירות הגות ואמנות הממשיכות להיווצר בימינו והחיות בימינו כבעבר – בכל התחומים ובכל אמצעי התקשורת. באמצעותו של חינוך כזה ביהדות, נחשף האדם לעושרה של תרבות העם היהודי בימינו ובעבר, ולהיותה חלק מתרבויות העמים בקרבם הוא חי.




יהדות


שם תרבותו הפלורליסטית והמתפתחת של העם היהודי, הכוללת את דתו וזרמיה ואינה זהה עם הדת היהודית בא אחת מגרסאותיה. תולדות היהדות הם תולדות תרבותו של העם היהודי, כולל התפתחות הזרמים הדתיים והחילוניים שבה, כולל היצירה הדתית והחילונית שנוצרה בה בהווה ובכל העידנים. במאה ה-20 חי רוב העם היהודי בקרב עמי אירופה ואמריקה, אשר תרבותם עברה תהליכי חילון קיצוניים. החילון המואץ הפך את מרבית היהדות ל"תרבות חילונית" – חופשית מדת ההלכה. רוב היצירות היהודיות – "מקורות היהדות" - אשר נוצרו במאה השנים האחרונות, הם פרי היצירה היהודית הלא דתית. הציונות והתפתחות הישות התרבותית והמדינית הישראלית, גרמו לתפנית בהיסטוריה של העם היהודי ותרבותו במאה ה-20, עוד לפני קום המדינה. התפתחות היהדות במדינת ישראל החלה להשפיע על כל היהדויות שביהדות. "היהדות" במאה ה-20 שונה בעיקריה ובמאפייניה מהיהדות בעידן התנ"ך (מתקופת הנדודים ועד שיבת ציון בימי הפרסים), בעידן ההלניסטי (מכיבושי מוקדון ומלחמות המכבים ועד חתימת התנ"ך והמשנה), בעידן הביזנטי ובימי הביניים, בעידן הרנסאנס וההשכלה, בעידן האמנסיפציה ובמאה ה-19 וה-20. ייחודה של היהדות במאה ה-20, לעומת יהדויות העבר – התמורה ביחסה לדתיות וללאומיו: ניתוק הקשר ביניהן, פירוק הקהילות המסורתיות והתייחסות למרכז רוחני ומדיני המתפתח בישראל. כבר במאה ה-19 החלה להתגבש ראיית היהדות כתרבות של עם ולא כדת. בחוגי המשכילים והחוקרים במערב אירופה התפתחו "מדעי היהדות" שהיו אמורים לחקור את תרבותו של העם, ומאז ועד סוף המאה העשרים חלה תמורה מתמדת בתמונות המציאות ההיסטורית של יהדויות העבר. לאור המחקרים, ההגות והיצירה החופשית מדת ההלכה שהתפתחה בתקופה זו, נתגלתה יהדות העבר באור חדש. ביהדות הישראלית, החילונית ברובה, מופיעות שפע יצירות ללא תקדים, פעילות חינוכית יהודית אינטנסיבית, אשר במסגרותיה מצוי רוב הנוער היהודי בעולם. המספר הגדול ביותר של מוסדות יהודיים להשכלה גבוהה, הריכוז הגדול ביותר של מוסדות ועבודות מחקר בתחומי היהדות, בתי הוצאה לאור של ספרים יהודיים, תיאטראות יהודיים וחברות הפקה של סרטי קולנוע וטלוויזיה של יהודים. עם גבור התאוצה של התפתחות זו ועם הצטברות הניסיון והיצרות שנוצרו ונוצרות בישראל, גוברת השפעתה של היהדות החילונית הישראלית על כל היהדויות בכל הארצות.




יהדות חופשית


היהדות החופשית היא יהדות חופשית מדת ההלכה. יהדותם של יהודים חילוניים, כשם ש"היהדות החרדית" היא יהדותם של יהודים אורתודוכסים קיצוניים, וכשם ש"היהדות הדתית-ציונית" היא יהדותם של ניאו-אורתודוכסים ישראליים, מהם מתחרדים ומתקרבים לחרדים ומהם מתונים המתרחקים מהם. היהדות החופשית היא הגדולה והפחות ממוסדת ומאורגנת משאר היהדויות. היהדות החופשית היא ברובה קהל ללא קהילות. בדרכיה ובאמונותיה חיים רוב היהודים בעולם, אך כמעט ואין הם מאורגנים בקהילות ממוסדות, לבד מלמעלה ממאתיים קהילות התנועה הקיבוצית החילונית בישראל וכשישים קהילות חילוניות באמריקה). חייהם של יהודים חופשיים מבטאים א האמונות וההשקפות הרווחות בקרבם ביחס לעיקרי האתיקה לזכויות האדם ולחובות כלפי החברה והעם. הם מבטאים את סמכותו של האדם ההומאני לבקר, לשנות ולחדש מסורות, לעצב ערכים ובאמצעותם להעריך ולהעדיף חוקים ומנהגים או לפסלם. בהנחיית אמונות אלה חופשיים היהודים החילוניים ממצות ההלכה שאינן נראות להם, אך הם מאמצים מנהגים, מסורות או מצוות העומדים במבחן הביקורת ההומניסטית. אלה עמדו במבחן הערכים האתיים המועילים לאיכות החיים של היחיד, המשפחה והקהילה. יהודים חילוניים שומרים על מסורות יהודיות מועילות ומענגות כגון: ארוחות שבת וחג חגיגיות למשפחה ולידידים, הדלקת נרות בעת הארוחות החגיגיות ולעתים שירים וטקסטים מסורתיים, תוך שינוי צורתם ותוכנם, לפי הנכון בעיניהם והתואם את אמונותיהם, ושינויים כמו כתיבת הגדות פסח חדשות, יצירת הגדות לט"ו בשבט או לחג העצמאות. היהדות החופשית היא יהדותם של רוב היהודיים ורוב היוצרים היהודים בעולם במאה ה-20, בישראל ובתפוצה. רוב היצירות היהודיות נוצרות בימינו במסגרת היהדות החופשית והן מצטרפות לתרבותה. חלקן משמש במערכות החינוך שלה, והנבחרות שבהן מהוות מוקדי התייחסות משותפים בשיחם של יהודים חילוניים משכילים ביהדות החילוני בישראל. דוגמאות לכן הן: יצירות היינה, ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, שלום עליכם, עגנון, יזהר, בובר, ברנר, שאגאל, דנציגר, מאהלר, ברנשטיין עוד. על החינוך ביהדות החופשית לחתור להתוודעות החניכים לתרבות עמם ולתרבות העמים בקרבם הם חיים, כמו בכל אחת מהיהדויות שביהדות. ההשכלה המוענקת במסגרות היהדות החופשית, תביא את חניכיה להתוודע ליהדות ולתרבות העולם כאחד, ולהומניזם כמערכת תרבות וערכים אתיים כלל אנושיים ויהודיים כאחד.




"יהודיות" – "מי הוא יהודי"


יהודיות הוא שם לחברותו של אדם בעם היהודי. אדם הוא יהודי כיון שנולד וגדל במשפחה או בקהילה יהודית, או כיון שהצורף לעם היהודי על ידי הצטרפותו למשפחה או לקהילה היהודית. יהודיות או הצטרפות לעם היהודית אינה מותנית בדתיותו של האדם או בזרם החילוני או הדתי אליו הוא משתייך, על כן אין היהודיות או ההצטרפות לעם היהודי מותנות בתהליך גיור כלשהו. כיון שהעם היהודי הוא ייחודי, כמו כל העמים, לא רק במאפייניו אלא גם בהגדרתו, גם היהודיות היא ייחודית. מאז שהאימפריה הרומאית העניקה "אזרחות רומאית" לבני לאומים שונים, מאז שמדינות לאומיות החלו להעניק "אזרחות" ( NATIONALITY ) לתושביהן, יש המחליפים מושגי "לאומיות" ו"אזרחות במדינה". בישראל למשל, יש כיום למעלה מחמישה מיליון אזרחי שהם "יהודים ישראלים" בצד מיליון אזרחים שאינם יהודים, ובכללם "פלשתינאים ישראלים", "דרוזים ישראלים" ו"נוצרים ישראלים". הזהות הלאומית של יהודים ופלשתינאים אינה נפגמה מהיותם "ישראלים", כשם שהלאומיות הוולשית אינה נפגמת מהיותם אזרחי בריטניה והלאומיות הצרפתית-קוויבקית אינה נפגמת מהיותם "קנדים". זהות לאומית, ו"יהודיות" בכלל זה, אינה תלויה בדרך כלל ברצון או בבחירה. היא נקבעת על ידי המוצא המשפחתי ותהליך החינוך בחברה לאומית. רק במקרים יוצאים מן הכלל היא תוצאה של הצטרפותו הרצונית של אדם לעם, והיא מתבצעת בדרך כלל בהצטרפותו למשפחה או לקהילה בעם הזה.




יצירות יהודיות


יצירות יהודיות הן יצירות המושפעות מיהודיות יוצריהן או מצטרפות למכלול היצירות המתפקדות בתרבות היהודית של עידן או זרם בעם היהודי. תרבות של עם מיוצגת ביצירות ייחודיות לה, המתקבלות לעתים גם על ידי עמים אחרים כחלק מיצירתם הקלאסית (כגון: האיליאדה, אדיפוס, היצירות שבתנ"ך, יצירות שייקספיר). מבחרים מתוך יצירות יהודיות מהווים את "מקורות היהדות" ומייצגים עידנים בתולדותיה. מבחר היצירות שנאספו באנתולוגיה התנ"כית מהווה דגם לאסופה המייצגת תרבות של העם היהודי מימי היווסדו, תולדותיו בעידן זה, כפי שהן משתקפות בהתוודעות ובזיכרון הקולקטיבי שלו. כיון שהדת הייתה הגורם הדומיננטי בתרבות עם ישראל בעידן הקדום – כמו בכל העמים האחרים – מהוות רוב היצירות באנתולוגיה התנ"כית עדות לדתיות יוצריהן. בתהליך האיסוף והעריכה של התנ"ך נכללו בו גם יצירות חילוניות כשיר השירים ומגילת אסתר, בהן אין שם האלוהים מוזכר ואין הגיבורים או הסופרים מתייחסים אליו כלל. היצירות היהודיות הכלולות בתנ"ך – רובן בעברי וקטעים מסוימים בארמית – מייצגות את הפלורליזם ששרר בדתם ובתרבותם של בני העם היהודי בעידן זה. בכתבי ההיסטוריונים של התקופה, בנאומי הנביאים, בסיפורים ובדרמה הפילוסופית (איוב), בשירים ובדברי ההגות, בחוקים ובמשפטים, מיוצגים מגוון הזרמים והמגמות שפעלו בתרבות בני העם היהודי, בתחומי הפולחן והדת, היצירה האמנותית והספרותית, החגים והטקסים, האמונות והדעות. מבחרים דומים לאלה שבאסופה התנ"כית כולו לייצג את מכלולה של היהדות כתרבות העם בכל אחד מעידניה. יהדות ההווה מיוצגת ביצירות יהודיות בשירה ובסיפורת, בדרמה ובתסריטאות, בהגות ובמחקר, בהיסטוריוגרפיה ובספרות המשפט, באמנות הציור והפיסול, במוסיקה, בתיאטרון ובקולנוע – בכל הלשונות והארצות בהן נוצרו יצירות יהודיות בימינו.